סדנת נשימות

סדנת נשימות

כל בריאת שמים וארץ  וכל בריאת האדם היתה על ידי הנשימה של הבורא  . הבורא נפח בנו נשַַַמה על ידי נפיחת נשִימה שלו לתוך גופנו .  לא סתם נשִימה ונשַמה הם אותם אותיות.  לכן הנשימה היא מקור החיות של כל הבריאה ובפרט של האדם  .  כל נשימה  מעניקה חיות לאדם בכל רבדיו  .  מעומק הנשמה דרך המחשבות ,  רגשות ועד לגוף הגשמי.

למי מתאימה הסדנא?

לכולם. כל מי שנשמה (נשימה ) באפו.  ניתן  לארגן קבוצות נשימה לגברים או נשים בכל מקום בארץ 

בימים אלו נפתחות סדנאות שויתי + נשימות  ב:

מרכז שמים בתל אביב  –  ימי ד'  –  0722146146

קרני שומרון  בית המדרש הקהילתי  –  ימי ג'    054-6688542

טיפולי נשימה ליחידים בקליניקה   050-2156072

תגובות  משתתפים : 

בשתי מילים או בשתי נשימות , אפשר לומר שזאת חוויה חזקה שרק כשחווים אותה מתחילים להבין את העוצמה שיש בנשימה, כמובן שכל אחד יגיב בשונה מחברו..

מומלץ מאוד לפחות לתת לעצמיכם את ההזדמנות לפתח לזה.

היה ערב מרתק ומסקרן, בהחלט חוויה ייחודית. כדאי לנסות לפחות פעם אחת ולתת צ'אנס.

 נהנתי מכל רגע, סדנה פרקטית ושימושית לכל יום, ריפוי לגוף ולנפש, אנחנו נושמים כל רגע אז כדאי מאוד ללמוד איך לעשות את זה נכון…. 

ככל שירבו המשתתפים כל החוויה תתעצם ותגדל.  הרב רוני כובש, יש לו עומק ומבט של אהבה לכל אחד.

 לא נראה לי שאפשר להגדיר במילים.  היה מפחיד/מטורף/מרתק/חדש/שונה/מרפא. שווה את החוויה! 

יום אחרי הסדנא הרגשתי שגופי נמצא בהרפיה מלאה

נשימות הסבר ומקורות . הכנה לסדנא

נשימות   –   הסבר ומקורות .

הנשימה היא פעולת החיים הבסיסית והעמוקה ביותר .

כפי שמובא  בתורה ח "מנורת הזהב"  ליקוטי מוהרן  ( ראה נספחי מקורות)  כל בריאת שמים וארץ  וכל בריאת האדם היתה על ידי הנשימה של הבורא  . הבורא נפח בנו נשַַַמה על ידי נפיחת נשִימה שלו לתוך גופנו .  לא סתם נשִימה ונשַמה הם אותם אותיות.  לכן הנשימה היא מקור החיות של כל הבריאה ובפרט של האדם  .  כל נשימה  מעניקה חיות לאדם בכל רבדיו  .  מעומק הנשמה דרך המחשבות ,  רגשות ועד לגוף הגשמי  .

כל הרבדים האלו מקבלים חיותם מהנשימה  ,  וכולם תפורים יחד למקשה אחת בזכות חוט התפירה הנסתר שנקרא נשימה.

לכן אומר שם רבי נחמן שכל החסרונות – כולם באים מחסרון החיות –  חסרון בנשימה.

ולכן כל כך חשובה ויקרה היא האנחה  –  שהיא בעצם עבודה מודעת של נשימה  .

אומר רבי נחמן לאחד מחסידיו  :

אֶחָד מֵאַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ הָיָה קוֹבֵל לְפָנָיו שֶׁאַחַר אֲכִילָתוֹ כְּשֶׁשּׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ קֹדֶם הַשֵּׁנָה הוּא רוֹצֶה לְדַבֵּר אָז אֵיזֶה דִּבּוּרִים שֶׁל הִתְבּוֹדְדוּת לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ וְכוּ' וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ אָז פִּיו כְּלָל. הֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, אִם כֵּן שׁוֹכְבִין עַצְמָן וְגוֹנְחִין גְּנִיחָה אַחַר גְּנִיחָה. וְעָשָֹה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעַצְמוֹ גְּנִיחוֹת תְּכוּפוֹת כִּמְרַמֵּז שֶׁכָּךְ יַעֲשֶֹה:    חיי מוהרן אות תקי"א

לא רק כהדרכה לחסידיו  –  רבי נחמן בעצמו כנראה השתמש בסוג עבודה זו בצעירותו כמו שכתוב

שיחות הר"ן – אות קסז – יגיעתו וטרחתו בעבודת ה' לענין מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה 'אנחה שוברת גופו של אדם' ספר שאצלו היה כך ממש כי בימי נעוריו בעת שיגע בעבודת ה' היה לפעמים עושה איזה אנחה ואחר כך היה מנסה עצמו אם יוכל להגביה ידיו ולא היה יכול אז להגביה ידיו כי גופו היה משתבר באמת ממש מחמת אנחתו

בהמשך נראה למה לא היה יכול להרים ידיו  ולמה היה גופו משתבר .

שיחות הר"ן – אות קלה דבר עם איש אחד שהיה רחוק מהשם יתברך מאד ואמר לו שירגיל עצמו להתאנח על ענינו ואמר אז התורה יש הבל שנעשה על הארץ וכו' [בסימן ק"ט חלק ראשון] שמבאר שם שעל ידי אנחה שמתאנחין לשוב אליו יתברך נפסקין מחבל הטומאה ונתקשרין לחבל דקדשה וכן אמר אחר כך עוד כמה תורות על אנחה שהיא יקרה מאד

היות ונשימה היא חיות  –  היא החיים עצמם  והיא גם הבסיס להרגשת החיים.  מובן לנו למה בזמנים בהם יש הצפה רגשית לטוב או לרע,  בזמן  שמחה או בזמן עצב גדול ,  היות וצריכים הרבה חיות כדי לספק את עוצמת הרגש החזקה  –  הגוף נאלץ לפמפם אויר בכמויות גדולות בנשימה בטנית מואצת  –  מה שנקרא בפינו   בכי  או צחוק  . אלו פשוט פעולות מתבקשות על מנת להכניס הרבה אויר  –  הרבה נשימה  כדי לתחזק את המצב הרגשי הגבוה הדורש הרבה אנרגיה-  הרבה חיות.

מאותה סיבה כאשר יש מצבי רגש חזקים שאינם נעימים לנו כגון פחד  או עצב או ייאוש   הגוף מנסה להקטין את עוצמות הרגש על ידי הפסקת הנשימה  – " נעתקה נשמתו"   או על ידי החלשתה והפיכתה לרדודה ושטחית כדי לנסות להפחית את הכאבים והעצבות .

הנשימה היא בעצם כפתור העוצמה של החיות וה"הרגשה"  שלנו  .  בשוטף כפתור זה מופעל באופן בלתי רצוני על פי ה"לימוד ההסטורי" שלנו את המציאות (עליו כבר נדבר) . אך אם נדע לקחת חזרה את השליטה בכפתור עוצמה רגשית זו  –  נוכל לכוון מחדש את ההתלהבות ואת החיות שאנו מרגישים במגוון הפעולות והחוויות שאנו עוברים במשך חיינו.

ככל שעברנו בחיינו יותר חוויות כואבות שלא עוכלו כראוי ולא נפתרו כראוי ולכן חוויתם היא עדיין לא נעימה וגוזלת משאבים מאתנו  –  מערכת הבקרה העליונה שלנו , על מנת "להגן" עלינו מהכאב הכרוך בחוויות אלו סוגרת אותן בתאים מיוחדים  –  חדר אטום שאליו לא תגיע הנשימה שלנו כדי לא לעורר ולחיות – לחוות את אותם חוויות.

רבי נחמן מזכיר את זה בתורה ח  כ"שברי נשימה" בתוך המרחב הרגשי אנרגטי שלנו  –  "רוחם נשברה בקרבם" .    "קוצר רוח".

ככל שיש לנו יותר כאלו חוויות לא פתורות ויותר חדרים אטומים במרחב האנרגטי שלנו, כך יש יותר חדרים מתים שאינם נושמים –  אינם חיים  –  אינם חווים .  כיסים של מוות בתוך המרחב האנרגטי שלנו.  כיסים אלו יכולים ללחוץ, להפריע , לסתום  ולקלקל את כל תהליכי החיים באיזור בו הם נמצאים. ואז מתחיל להיתפס , לכאוב ,  להיחלש  איברים ותהליכי חיים בגוף שלנו  .

אבל לא רק  .  ככל שיש פחות מקום להכניס אויר לנשימה  .  יש פחות מקום להכניס חיים  –  להכניס חיות  .   בשפת הנחל בפירוש על תורה ח  מסביר המוהראש על פי הזוהר כי אויר  –  זה אור  עם י'.  י 'זה חוכמה .   זה אור של הבורא מחובר עם חכמה .  ואז יש פחות ופחות חיים  –  פחות חשק  ,  פחות רצון ,  פחות מוטיבציה לעשות  ,  לבחור  ,  להיות …

ואז אין כוח  לקום בבוקר  ,  אין כוח להתפלל  ,  אין כוח לאשה לילדים  ולכל העולם…  לא מרגישים שמחה ,  לא מרגישים כיף ,  לא מתרגשים משום דבר  –  כי אין כוח , אין חיות  ואין אנרגיה  –  אור וחכמה  להרגיש את החיים  את המציאות – את ה' יתברך.

ואז ישנם אנשים שהולכים ושינה בחוריהן  .  לכאורה חיים אך בעצם מתים מהלכים.

מה הפתרון  ?    לפי רבי נחמן   "אורך רוח"   להאריך את הנשימה  על ידי אנחה  או יותר נכון אנחות . רצף של אנחות אחת אחרי השניה בקצבים שונים  כדי להאריך את הנשימה .  להכניס חיות , אויר, אור , אנרגיה   לתוך כל החדרים האטומים שלנו  .

המקור – שיש"ק ה' – רצא

 

ר' בִּנְיָמִין פַארְבֶּער זַ"ל הָיָה נוֹהֵג מִדֵּי לַיְלָה אַחַר קוּמוֹ לַעֲרֹךְ תִּקּוּן חֲצוֹת לָלֶכֶת לְהִתְבּוֹדֵד אֵצֶל בֵּית צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הָרַב מִבַּארְדִּיטְשׁוֹב, שֶׁהָיָה קוֹפֵץ בְּדַרְכּוֹ בִּזְרִיזוּת מֵעַל גֶּדֶר בֵּית הַקְּבָרוֹת וְהוֹלֵךְ לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל הַצִּיּוּן, וְהָיָה דַּרְכּוֹ לַעֲמֹד כָּךְ אֵצֶל הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ וְהִתְחִיל לִגְנֹחַ גְּנִיחוֹת רַבּוֹת אַחַת אַחַר הַשְּׁנִיָה, וְכָךְ הָיָה מִתְלַהֵב וּמִתְרַגֵּשׁ עַד שֶׁלְּפֶתַע הָיָה מִתְפָּרֵץ בִּבְכִי רַב וְשׁוֹפֵךְ דְּמָעוֹת כַּנַּחַל.

 

להלן תיאור עבודתו של ר' בנימין פארבר מתוך ספרי הביוגרפי על ראב"ן:

 

הצינה עטפה את הכל בצעיף לבן.

 

בשדות שמחוץ לעיר תעתעו בחשכה מצבות האבן של בית הקברות, גדר האבן שהפרידה בין ארץ המתים לארצות החיים נימוחה אל תוך הלילה, וכיפות שלג שנתלו על עמודיה סימנו את קו המתאר שלה. האדמה הצטנפה תחת צמר של כפור.

 

צעדים – – –

 

השלג התפצח בחוסר נוחות תחת מגפיו של מישהו, צעדיו היו זריזים, משתדלים שלא להפריע למרות שלא היה את מי להעיר. המתים אינם מוטרדים משאונם של בני אדם.

 

הדמות הזדרזה לאיזשהו מקום, מעילה רכוס היה שלא בקפידה, היא הילכה על מרבד הלובן, קרבה אל הגדר ודילגה בקלילות. בינות למצבות המזדקרות היו פסעה בצעדים מגושמים, פסיעות של מגפיים.

 

הכל היה שרוי במין חשכה מסנוורת, שלג כבר לא ירד יומיים אבל הצְחֹור לא חולל, לפי שאין רגלי הבריות שכיחות בבית הקברות.

 

מגפיו של ההלך שקעו בבוץ מושלג וכמעט החרידו את שלוות היקום.

 

חשרת עננים דקיקה-שקופה שטה על פני אוקיאנוס השמים, הרוח קרעה נתחי ענן ופיסת לבנה הציצה ושפכה אלומה קפואה על גיבובי המצבות, לרגע הגביה האיש את ראשו וזקנו נדחק מתוך צעיף לבן שלא תאם למעילו הכהה.

 

הוא רקע שתי רקיעות שיש בהן ממש, החטיף מבט סביב, ונבלע בפתח האוהל שעל ציונו הקדוש של סניגורן של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב. כעבור רגעים יקיץ בית הקברות לחיים.

 

שאגה – – –

 

נהמות, נהמות.

 

הכפור קפא באוויר והענפים שהסתבכו מעל גדר בית הקברות התאבנו מעוקמים, תלויים בחלל, הלבנה שוב הצטנפה תחת עננה עקשנית.

 

והנהמות התחדשו – – –

 

לא היתה זו נהמה מתפרצת, מישהו דלה אותה בקושי, מאמציו ניכרו היטב בצליל המרוט. הצרוד.

 

אוי, אוי, אוי.

 

היללה נשאבה מעמקי עמקים.

 

שואב הנהמות כעכע בגרון ניחר, השתעל ודומה שהוא גוהר, רוכן, אולי נשען על זרועותיו. הצעקה תלתה באוויר, והוא התאמץ לשאוב עוד אחת, ועוד.

 

אהה, אוי, אהה.

 

רוח פתאומית נשפה ברוגז בין המצבות והתיזה שירי שלג.

 

אוי, אוי, אוי, אוי.

 

האנחות התעודדו, הסתדרו בזו אחר זו, מנוי וגמור עימן לכבוש חללו של יקום, ואם לא את היקום את בית הקברות בכל אופן.

 

נהמות נהמות, לכל אחת גוון וצליל ורצון משל עצמה, גניחות שבורות, אנחות מרוסקות, זעקה פצועה, שוועה מתייסרת-מתפתלת-מתרפקת, ומתוך שברי השברים התגלגל בכי – – 

 

בית הקברות הזדקר בבת ראש, העץ התלוי מעל הגדר גנח מתוך ענפיו המתים המסובכים. הלבנה שבה והטילה לבנוניות על השביל שנמחק תחת השלג, המצבות השליכו זו על זו צללים וצלליות.

 

את המחזה הזה מעלה בית הקברות של ברדיטשוב לילה בלילה. מי חונן את בית הקברות וקברותיו מבט? ביום, הכרך הגדול מסב פניו משטח בית הקברות שנתלה לה בשוליה של העיר, ברדיטשוב מנהלת את משאה ומתנה ברוב ערנות, מנהלת את בריותיה הלוך ושוב על פני חוצותיה ולמי יש פנאי להרהר במה שמחוץ לעיר. ואם לא שאנשי העיר מזדקנים מדי פעם, ואילולא שהזקנים מזומנים בדרך כלל לעלמא דקשוט, והקברנים מובילים אותם אל מחוץ לעיר ואל חלקתם שרכשו לעצמם בבית הקברות, למי יש עסק עם עיר המתים…

 

בחצות לילה מתעורר בית הקברות לחיים, ולא המתים אחראיים לכך, כי אם אחד מארץ החיים – רבי בנימין פארבער מחסידי ברסלב.

 

 

אם כן אנו רואים  במסורת ברסלב עבודה זו של אנחות בקצבים שונים –  המובילים לצעקות  ,  נהמות , זעקות ,  ולבסוף לבכי  …

הסיבה הפשוטה היא שכל החיים אנו משתדלים להדחיק ולסגור את כל אותם חוויות בעיותיות שלנו שלא עוכלו כמו שצריך בזמנם בעבר וננעלו כ"שברי רוח" בתוך חדרים סגורים במרחב שלנו. השתדלנו כל החיים לא לנשום לשם כדי לא לעורר אותם ולחוות אותם.

אך רבי נחמן מלמד אותנו לא לברוח מהכאב  ,  מהעצבות, מהפחד ,  מהכעס, מהייאוש .  הוא מדריך אותנו לצאת אל המקום המבודד ששם נוכל לעזוב את העולם החיצוני ולהתחיל לנקות את המרחבים הפנימיים שלנו .  על מנת שנוכל גם להתחיל שוב לחיות באמת ב 100% חיות 100% הרגשה .  וגם על מנת שבתוך העומקים הפנימיים נמצא את החלק אלוק ממעל שלנו  . 

לא נוכל לעשות זאת כל עוד אנו לא מוכנים לפתוח את כל אותם חדרים סגורים אטומים.

ולכן את כל אותם חדרים יש להציף באור, בחיות .  לא לפחד, כי רבי נחמן מבטיח לנו שכל החוויות שה' שולח לפתחנו יש לנו כוח להתמודד אתם  .  " ה' לא שולח לאדן נסיון שהוא לא יכול לעמוד בו" 

ואיך עומדים  ?  בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואם ה אינו עוזרו אינו יכול לו.  צריך לדעת לקבל את הכוח לעמוד בנסיון מה יתברך  .   זו כל עצת ההתבודדות של רבי נחמן  .  לצאת אל השדה  ולתת מקום לכל החחויות הקשות לצוף ואז לשתף את הקדוש ברוך הוא בכל המקומות הנמוכים האלו כדי שהוא יעזור לנו לנקות אותם  .  אבל מה נעשה אם אנו יוצאים לשדה עשרות פעמים אבל שום דבר לא עולה  –  לא צף כלום  .  כי הכל סגור בתוך חדרי חדרים עם מנעולים ענקיים  כבר שנים !

כאן מדריך רבי נחמן את חסידו  –  פשוט לנשום להאנח ושוב להאנח  .  להכניס אויר  –  להציף את כל המרחב בהמון אויר –  המון אור  .  עד שלא יהיה ברירה למערכת הניהול שלנו אלא להתחיל לפתוח את כל החדים האטומים  לאויר וחיות שתכנס ותציף אותם.

וזו הסיבה שהחסיד בנימין פארבר היה מתחיל באנחות (  נשימות )  שאחר זמן מה היו נהפכות לזעקות צעקות ובכי  .  ברגע שהחדרים נפתחים  מתחילים להתשחרר כל אותן חוויות קשות  .  אותם "שברי רוח"  המאוחסנות  בחדרים האטומים שלנו  .  ועכשיו  נפתחו החדרים ,  נכנסה חיות ומתחילים אותם חוויות לצאת  ולהשתחרר.

כאו חשוב מאד לציין מה שכותב רבי נחמן בתורה ח ומתגלה למי שלומדה בעיון  .  רבי נחמן מלמד אותנו כי הרוח  מקורה בקדוש ברוך הוא ,  הוא הכניסה בתורה הקדושה  ,  והצדיקים הם מתווכים את אותה רוח אלינו. ולכן כדי שכל עבודת הנשימה תהיה נכונה ומכוונת נכון  –  יש להתקשר אל הצדיק . 

לשון תורה ח ' :  וכשהוא ( 1. )מקושר אל הצדיק והרב שבדור , ( 2.) כשהוא מתאנח ומאריך רוחיה, ממשיך הרוח חיים מהצדיק שבדור שהוא דבוק בתורה אשר שם הרוח.  וזהו שנקרא הצדיק איש אשר רוח בן  –  שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד.

ואז אנו סמוכים ובטוחים ,  תחת השגחתו של הצדיק  שמקושר לה יתברך  –  לפתוח את כל החדרים ולהכניס אור אויר וחיות  כדי לנקות את כל המרחב שלנו.  להציף את כל החוויות .  לא לפחד מהם,  לתת להם לצוף ולהשתחרר . 

פעולה זו של שחרור היא מאד עוצמתית  .   ואחריה נפתח  מרחב עצום של חיות ומשאבים  לגוף ולנפש שהיו לפני כן חסומים.

לעתים עולות חוויות שיש לאחר מכן לעבוד אתם בהתבודדות במשך תקופה כדי להמשיך ולשחררן .  לעבודה זו יש להיכנס לדף סדנת  "שיויתי" כדי ללמוד על כלים נוספים לעבודה זו של שחרור וניהול רגשי  .

 

פרקטיקה   –  איך זה פיזית מתבצע  ולמה כדאי מדריך  ?

קודם כל טכנית  –  מה קורה כשמתחילים להתאנח  –  לנשום  ?

תורה נו – וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים

 

וּלְזַכֵּך וּלְטַהֵר אֶת הַשָּמַיִם, הִיא עַל יְדֵי אֲנָחָה בֶּאֱמֶת
כִּי יֵשׁ בַּלֵּב רוּחַ הַדּוֹפֵק, שֶׁהִיא מִתְּחִלַּת הַתּוֹלָדָה
וְהוּא נוֹשֵׂא עָלָיו כָּל הַלֵּחוֹת, וְכָל הַדָּמִים, וְכָל הַמִּיצוֹת
וְהָרוּחַ הַדּוֹפֵק הַזֶּה, הוֹלֵך וְנוֹקֵשׁ בְּכָל הָאֵיבָרִים
וְעַל יְדֵי הֲלִיכָתוֹ וְנִשּׁוּבוֹ בָּהֶם
הוּא מְנַעְנֵעַ וּמְנַשֵּב וּמְנַפֵּץ אוֹתָם מִן הָעִפּוּשׁ
שֶׁלּא יִתְעַפְּשׁוּ וְלא יִתְקַלְקְלוּ
כְּמוֹ הָרוּחַ הַמְנַשֵּב בַּיָּם, שֶׁהוּא מְנַפֵּץ וּמְנַשֵּב וּמְהַפֵּך וּמֵגִיס הַמַּיִם
שֶׁלּא יִתְעַפְּשׁוּ וְלא יִתְקַלְקְלוּ
וְעִקַּר נִשּׁוּב הָרוּחַ הַדּוֹפֵק, בְּהַיָּדַיִם
כִּי מֵחֲמַת שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת
צָרִיך לְנַשֵּב וּלְנַפֵּץ אוֹתָם בְּיוֹתֵר
וְעַל כֵּן הַדָּאקְטֶר, כְּשֶׁמַּנִּיחַ יָדוֹ עַל הַדּפֶק
יוֹדֵעַ כָּל עִנְיַן הַחוֹלֶה
מֵחֲמַת שֶׁשָּם בַּיָּדַיִם, עִקַּר הִלּוּך הָרוּחַ הַדּוֹפֵק שֶׁל הַלֵּב
שֶׁהוּא נוֹשֵׂא הַכּל עָלָיו כַּנַּ"ל
וְצָרִיך שֶׁיֵּלֵך זֶה הָרוּחַ הַדּוֹפֵק, תְּנוּעָה מְסֻדֶּרֶת כְּתִקּוּנוֹ וּכְסִדּוּרוֹ
וְיֵשׁ נָחָשׁ, שֶׁעַל יָדָהּ בָּא עַצְבוּת רוּחַ
הַיְנוּ בְּחִינַת ל"ט מְלָאכוֹת, שֶׁהוּא זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ
עַל יְדֵי זֶה בָּא עַצְבוּת רוּחַ
וְעַל יְדֵי עַצְבוּת רוּחַ, אֵין הָרוּחַ דּוֹפֵק כְּסִדּוּרוֹ
וַאֲזַי נַעֲשִׂים הָאֵיבָרִים כְּבֵדִים
מֵחֲמַת שֶׁאֵין רוּחַ הַדּוֹפֵק מְנַשֵּב בָּהֶם כְּסֵדֶר
וַאֲזַי הַיָּדַיִם בִּבְחִינַת: "וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים"
כִּי עִקַּר הַכְּבֵדוּת בְּהַיָּדַיִם
שֶׁשָּם עִקַּר רוּחַ הַדּוֹפֵק כַּנַּ"ל
וְזֶה בְּחִינַת עִצְּבוֹן יָדַיִם
כִּי עִקַּר מַזִּיק הָעַצְבוּת רוּחַ לְהַיָּדַיִם כַּנַּ"ל
וּכְשֶׁהָאֵיבָרִים כְּבֵדִים
אֲזַי מַכְבִּידִין יוֹתֵר עַל הָרוּחַ הַדּוֹפֵק, וְנֶחֱלָשׁ עוֹד יוֹתֵר
וְעַל יְדֵי שֶׁנֶּחֱלָשׁ יוֹתֵר הָרוּחַ הַדּוֹפֵק
נַעֲשִׂים הָאֵיבָרִים כְּבֵדִים עוֹד יוֹתֵר
וְכֵן עַל יְדֵי שֶׁנַּעֲשִׂים הָאֵיבָרִים עוֹד יוֹתֵר כְּבֵדִים
נֶחֱלָשׁ הָרוּחַ הַדּוֹפֵק עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר
וְכֵן חוֹזֶרֶת חֲלִילָה
עַד שֶׁיּוֹצֵאת נַפְשׁוֹ, חַס וְשָׁלוֹם
וְעַל יְדֵי הָאֲנָחָה, הוּא מְחַיֶּה וּמַבְרִיא אֶת הָרוּחַ הַדּוֹפֵק
וְנִצּוֹל מֵהָעַצְבוּת רוּחַ
וְחוֹזֵר הַרוּחַ הַדּוֹפֵק וּמְנַשֵּב כְּסֵדֶר בְּכָל הָאֵיבָרִים
וּבִּפְרָט בְּהַיָּדַיִם
וְעַל יְדֵי זֶה מְזַכֵּך אֶת הַשָּמַיִם
כִּי הַיָּדַיִם הֵם בְּחִינַת שָׁמַיִם

אֵשׁ וּמַיִם
שֶׁהֵם בְּחִינַת יַד יָמִין וְיַד שְׂמאל
וְזֶה: "נִשָּא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּמָיִם"
שֶׁצָּרִיך לִשָּא אֶת הַלֵּב, הַיְנוּ הָרוּחַ הַדּוֹפֵק שֶׁבַּלֵּב
אֶל הַיָּדַיִם כַּנַּ"ל
וְזֶה "אֶל אֵל בַּשָּמָיִם", כִּי מִזֶּה נִזְדַּכֵּך הַשָּמַיִם כַּנַּ"ל
וְזֶה בְּחִינַת: "כִּי אֶשָּא אֶל שָׁמַיִם יָדִי"
שֶׁצָּרִיך לִשָּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה מֵהֶם בְּחִינַת שָׁמַיִם כַּנַּ"ל
וּכְשֶׁמְּזַכֵּך אֶת הַיָּדַיִם, בְּחִינַת שָׁמַיִם
עַל יְדֵי אֲנָחָה שֶׁעַל יָדָהּ נוֹשֵׂא הָרוּחַ שֶׁבַּלֵּב אֶל הַיָּדַיִם
וְעַל יְדֵי זֶה נִזְדַּכְּכִין הַיָּדַיִם וְהַשָּמַיִם כַּנַּ"ל

 

אם כן אנו רואים כמו שרבי נחמן כותב  –  עקר הרוח הדופק הוא בידיים  כי הם העקר  –  והן הן השמים  .  מצבו האמיתי של היהודי הוא עם הידיים למעלה בתפילה לבורא  .  הידיים עולות מעל לראש  –  מעל לדעת  –  אל השמים  . 

ולכן כאשר אנו מתחילים לנשום ולהאנח  –  מתחיל כוח הרוח הדופק לדפוק בכל הגוף אבל בעקר בידיים  .  זה מה שמסביר את ההרגשה שמרגיש כל אחד שמתחיל לנשום  –  זרימה של זרמים בכל הגוף  אבל בעקר בידיים. עד שהידיים ממש מתאבנות   .  מה שמחזיר אותנו לתיאור של עבודת רבינו בנעוריו  :

שיחות הר"ן – אות קסז – יגיעתו וטרחתו בעבודת ה' לענין מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה 'אנחה שוברת גופו של אדם' ספר שאצלו היה כך ממש כי בימי נעוריו בעת שיגע בעבודת ה' היה לפעמים עושה איזה אנחה ואחר כך היה מנסה עצמו אם יוכל להגביה ידיו ולא היה יכול אז להגביה ידיו כי גופו היה משתבר באמת ממש מחמת אנחתו

עוד תופעה שקורה היא סחרחורת  . הסחרחורת מצד אחד נגרמת בעליה בכמות החמצן בדם שלנו.  אנחנו רגילים בגלל הסיבות שצויינו לעיל לחיות עם 20% מהחמצן שאנו יכולים להכיל .  עם 20% מהחיות שאנו יכולים לחוות.

 ברגע שאנו מתחילים להעלות את אחוזי החמצן  ,  את אחוזי החיות ,  מערכת ההגנה שלנו שרוצה "להגן" עלינו מלחוות את החדרים האטומים שלנו  מתחילה להפעיל שלל מנגנוני הגנה כדי לעצור את העליה "המסוכנת"  הזו שעלולה להציף לנו את כל הסיוטים מהם אנו בורחים כל החיים.

הסחרחורת היא אחד ממנגנוני הגנה אלו  . 

בשביל זה אנו צריכים את המדריך שיהיה לידינו ויעזור לנו לעבור מנגנון הגנה זה  .

ברובד יותר עמוק : יש לנו שני מצבי אנרגיה ותפיסה עקריים  .  יושר ועיגולים .  המצב היותר מוכר הוא היושר  –  התפיסה הקוית  –  שכל אנליטי הגיוני של הגדרות גבולות הדרגה תהליכים וזמן. בעמוק יש תפיסה שהיא מעל לשכל הקוי ההגיוני . תפיסה של אחדות .  של אחד .  היא נקראת עיגולים כי היא כמו עיגול שאין לו התחלה וסוף ושולט בו השוויון .  כל הנקודות קרובות למרכז במדה שווה.

בעת שאנו  מתחילים להאנח ולנשום חזק ועמוק .  מתחיל להתעורר כוח הספירלה האנרגטית הפנימית שלנו .  כוח חיות ותפיסה שהוא גבוה ועמוק מהשכל הקוי. ככל שאנרגיה זו גוברת מתחילה תנועה חזקה של ספירלה במרחב הפנימי שלנו  .  אחד הביטויים שלה זה הסחרחורת  .  אך אנו לא מפחדים מתנועה זו כי יש לה שני מאפיינים ששניהם טובים לנו מאד. 

בכל תנועה סיבובית פועלים שני כוחו עקריים  .  הכוח הצנטריפוגלי  ,  והכח הצנטריפטלי.  אחד דוחף החוצה בחוזקה  וכנגדו , ובשווה אליו יש כוח שמושך פנימה  באותה עוצמה . בעצם מתחיל תהליך עוצמתי וחשוב של בירור .  כידוע האישיות שלנו בנויה מרבדים שונים  .  חזל נהגו לכנות אותם נר"ן ח"י  .  נפש רוח נשמה חיה ויחידה .  כמו בצל המורכב מהרבה שכבות  .   מעצם הנשמה הפנימית שלנו  דרך הלבושים או השכבות או הקליפות השונות שלה  –  המחשבה,  הרגש  והגוף .

עם התגברות שני הכוחות אחד החוצה ואחד פנימה מתחילה תנועה דו כוונית .  אחת החוצה ואחת פנימה  .  הבירור מתחיל  . מתחילה "שאלה" אנרגטית פנימית: "מה אני ומה לא"  .  מה שלא באמת "אני" מתחיל להידחף כלפי חוץ  ונפלט מהמערכת הכללית שלנו  .  וכנגד –  מה שבאמת "אני" מתחיל להתכנס פנימה להתאחדות רוחנית מדהימה של ה"אני" האמיתי עם עצמו.  זה בעצם מעין תהליך מדהים של הפשטת הלבושים הצואים ( המלוכלכים) כדי לחוות את השורש האמיתי הפנימי שלנו במימד שלרוב האנשים מהווה פגישה עוצמתית עם עצם מהותם.

אחת ההרגשות המלווה תהליך בירור עוצמתי זה הוא הרגשה בעקר בחלקים החיצוניים של הגוף והקיצוניים שהם נמשכים פנימה על עבר המרכז  .  בעקר בידיים שכאמור הם האנרגטיים ביותר והחיצוניים ביותר  מורגשת משיכה עזה כלפי הגוף מבפנים.. עד שלעתים כל היד מתכווצת פנימה . למי שלא מוכן לזה זה יכול להיות מפחיד  ולכן שוב צריך את המדריך שירגיע ויעזור לעבור את התהליך . אחד ההבנות המרגיעות היא שכנגד כל משיכה פנימה שאנו מרגישים  –  ישנם גם קליפות ולבושים מלוכלכים שמשתחררים ונפלטים מהמערכת .

 

תהליך בירור זה  –  לעבור על ידי סוג של מיתה בגוף ובנפש מהטומאה את הקדושה מתואר בליקוטי מוהרן:

            ליקוטי מוהר"ן ח"א – תורה קט – יֵשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ

 

יֵשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה וְכוּ'

פֵּרוּשׁ, 'הֶבֶל', הַיְנוּ הֶבֶל פֶּה הַיּוֹצֵא מֵהַגָּרוֹן

מִגְּנוּחֵי דְּקָגָנַח, כָּל אֶחָד לְפִי עֶרְכּוֹ

"צַדִּיקִים יֵלְכוּ וּפוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ"

יֵשׁ רָשָׁע כָּל יָמָיו, וּמִתְאַנֵּחַ וְנָהּ עַל הֶעָבָר

וְיֵשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, צַדִּיק מֵעִקָּרוֹ וְתוֹהֵא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, וְנָהּ וּמִתְאַנֵּחַ גַּם כֵּן

וְהִנֵּה יֵשׁ שְׁנֵי חֲבָלִים, חֶבֶל דִּקְדֻשָּׁה, וּכְנֶגְדּוֹ דְּטֻמְאָה

וְהַבְּחִירָה חָפְשִׁית

מִי שֶׁמְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְקַשֵּׁר עַצְמוֹ בְּחֶבֶל דִּקְדֻשָּׁה

וּלְהֵפֶך, חַס וְשָׁלוֹם, מִי שֶׁמְּטַמֵּא עַצְמוֹ מְקַשֵּׁר עַצְמוֹ בְּחֶבֶל דְּטֻמְאָה

וְהִנֵּה, הַנּהַּ וְהָאֲנָחָה הוּא בְּחִינַת מִיתָה בְּגוּף וָנֶפֶשׁ

בְּגוּף, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם'

ובנפש גם כן, כי ידוע מה שכתוב:. "תּוֹסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן"

כִּי קדֶם הַמִּיתָה נִתּוֹסֵף רוּחָם, וַאֲזַי יִגְוָעוּן

כְּמוֹ כֵן הַנּהַּ וְהָאֲנָחָה, אִם תְּדַקְדֵּק וּתְעַיֵּן בָּהּ, אֵיך הִיא נִמְשֶׁכֶת אֶל הַגָּרוֹן

הִיא בִּבְחִינַת תּוֹסֵף רוּחָם

כִּי לְפִי שָׁעָה קַלָּה נִתּוֹסֵף רוּחוֹ, וְכִמְעַט רֶגַע תִּגְוַע וְתֵאָסֵף

וְהִנֵּה מִי שֶׁמִּתְאַנֵּחַ וְנָהּ עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, וְרוֹצֶה לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה

אֲזַי בַּאֲנָחָה זוֹ הוּא נִגְוָע וְנֶאֱסָף מִן הָרָע שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ, בִּבְחִינַת: "תּוֹסֶף רוּחָם יִגְוָעוּן"

וְנִדְבָּק אֶל הַקְּדֻשָּׁה

וְכֵן לְהֵפֶך, חַס וְשָׁלוֹם

מִי שֶׁנָּהּ וּמִתְאַנֵּחַ עַל הַטּוֹב שֶׁבְּיָדוֹ, וְרוֹצֶה לְדַבֵּק עַצְמוֹ בְּטֻמְאָה

אֲזַי נִגְוָע וְנֶאֱסָף רוּחוֹ דִּקְדֻשָּׁה וְנִדְבָּק אֶל הַטומְאָה

וְזֶהוּ יֵשׁ הֶבֶל, הַיְנוּ הַהֶבֶל פֶּה מֵהַנּהַּ וְהָאֲנָחָה שֶׁהוּא נָהּ וּמִתְאַנֵּחַ

יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁתּוֹהִין עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, וְיוֹצֵא הֶבֶל מִפִּיהֶם מֵהָאֲנָחָה

וּמַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים

כִּי נִדְבָּקִין אֶל הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַטומְאָה

וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁנּוֹהִים וּמְאַנְּחִים

וּמֵהַהֶבֶל שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיהֶם, מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים

כִּי נִפְסָקִין מֵהַטומְאָה וְנִדְבָּקִין אֶל הַקְּדֻשָּׁה

וְהַכְּלָל כִּי אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה

וְצָרִיך לִהְיוֹת לוֹ חִיּוּת מֵחֶבֶל מֵאֶחָד שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם

וְתֵכֶף שֶׁהוּא נִפְסָק מֵחֶבֶל זֶה, הוּא נִדְבָּק בַּחֶבֶל שֶׁכְּנֶגְדּוֹ

עַל כֵּן טוֹב לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לְהִתְאַנֵּחַ עַל מַעֲשָׂיו שֶׁאֵינָם טוֹבִים

וְלִכְסֹף וּלְהִשְׁתּוֹקֵק בְּתֹקֶף אַנְחָתוֹ לָשׁוּב לְהַשֵּׁם. יִתְבָּרַך

כִּי עַל יְדֵי אֲנָחָה זאת, נִפְסָק מֵחֶבֶל דְּטֻמְאָה, וְנִתְקַשֵּׁר בְּחֶבֶל דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל

עוֹד מָצָאתִי מִכְּתַב יַד הַחֲבֵרִים מֵעִנְיַן זֶה

וּמְבאָר שָׁם בְּבֵאוּר יוֹתֵר מִגּדֶל מַעֲלַת יִקְרַת הָאֲנָחָה דִּקְדֻשָּׁה

כִּי מְבאָר שָׁם שֶׁהָאֲנָחָה שֶׁמְּאַנֵּחַ הָאָדָם עַל עֲווֹנוֹתָיו, אוֹ עַל מִעוּט הַשָּׂגָתוֹ

הוּא יוֹתֵר טוֹב מִכַּמָּה סִגּוּפִים וְתַעֲנִיּוֹת

כִּי בְּתַעֲנִית אֵינוֹ מְשַׁבֵּר רַק הַגּוּף לְבַד

אֲבָל בַּאֲנָחָה מְשַׁבֵּר כָּל הַגּוּף

וְגַם מַחֲלִיף אֶת הַנֶּפֶשׁ וְהַחִיּוּת שֶׁלּוֹ מֵרַע לְטוֹב

כִּי הַהֶבֶל שֶׁל הָאָדָם

הוּא חֶבֶל הַמְקַשֵּׁר הַנְּשָׁמָה לִמְקוֹם שָׁרְשָׁהּ

לְטוֹב אוֹ לְהֵפֶך, חַס וְשָׁלוֹם

וּכְשֶׁמִּתְאַנֵּחַ הוּא בִּבְחִינַת: "תּוֹסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן"

וַאֲזַי נִפְסָק מֵהַחֶבֶל שֶׁהָיָה מְקֻשָּׁר מִתְּחִלָּה

וְנִתְקַשֵּׁר לְחֶבֶל אַחֵר כְּפִי הָאֲנָחָה וְכוּ' וְכַנַּ"ל

 

ועוד קצת על התיקון הנעשה על ידי הכנסת והוצאת הרוח  :

            ליקוטי מוהר"ן ח"א – תורה קח – זִבְחֵי אֱלקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה

 

[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים]

זִבְחֵי אֱלהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה

הִנֵּה יָדוּעַ כִּי עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "הָעוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם"

הַיְנוּ שֶׁעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב, שֶׁשָּׁם מִשְׁכַּן הָרוּחַ

'וְאֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מְצָרֵף מַחֲשָׁבָה לְמַעֲשֶׂה,. בַּר מֵהִרְהוּרֵי עַכּוּ"ם'

וְהִרְהוּר עַכּוּ"ם שַׁיָּך אֵצֶל כָּל אָדָם

הַיְנוּ מַה שֶׁמַּתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, אוֹ מִתְבּוֹדֵד אֶת עַצְמוֹ

וּבְאֶמְצַע הַתְּפִילָּה אוֹ הַהִתְבּוֹדְדוּת נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתוֹ

זֶהוּ בְּחִינוֹת הִרְהוּרֵי עַכּוּ"ם

כִּי כָּל הַנְּפִילוֹת בָּאִין מֵחֲמַת קִלְקוּל הָאֱמוּנָה

וּכְשֶׁנִּתְקַלְקֵל הָאֱמוּנָה

נִמְצָא מַחֲזִיר פָּנָיו מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "נָזוֹרוּ אָחוֹר"

וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך גַּם כֵּן מַסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ

נִמְצָא הוּא אָחוֹר בְּאָחוֹר

וְצָרִיך לְהָבִיא עַל זֶה עוֹלָה

וּבְחִינוֹת עוֹלָה, הוּא כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת רוּחוֹ בְּקִרְבּוֹ

וּמִתְבַּיֵּשׁ וְחוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ אֵיך נָפַלְתִּי וְנִשְׁלַכְתִּי מִשָּׁמַיִם לָאָרֶץ

שֶׁהָיִיתִי בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כָּזֶה

וְעַכְשָׁו, נָפַלְתִּי וְהֶחֱזַרְתִּי פָּנַי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְנִשְׁאַרְתִּי אָחוֹר בְּאָחוֹר

וּמְרַחֵם עַל עַצְמוֹ

כִּי אֵין רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה מִזּוֹ

וְצָרִיך לָזֶה נְסִירָה

כְּמוֹ שֶׁהָיָה אֵצֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן

שֶׁנִּבְרְאוּ דּוּ פַּרְצוּפִין אָחוֹר בְּאָחוֹר

וְאַחַר כָּך נִנְּסַר וְהָיָה פָּנִים בְּפָנִים

וְהַנְּסִירָה הוּא בְּחִינַת שֵׁם חֲתַ"ך, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכַּוָּנוֹת "פּוֹתֵ'חַ אֶ'ת יָדֶ'ך", סוֹפֵי תֵּבוֹת חֲתַ"ך

הַיְנוּ שֶׁחוֹתֵך וּמְנַסֵּר אֶת עַצְמוֹ

וְהַשֵּׁם חֲתַ"ך נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ

כִּי כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ בְּוַדַּאי מְאַנֵּחַ, וּמוֹצִיא רוּחַ וּמַכְנִיס רוּחַ

וְהוּא תְּרֵין רוּחִין

וּשְׁנֵי פְּעָמִים רוּ"חַ, גִּימַטְרִיָּא חֲתַ"ך

וְזֶהוּ בְּחִינוֹת נְסִירָה

וּבָא אֶל בְּחִינוֹת פָּנִים בְּפָנִים

וְזֶהוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה

וְזֶהוּ זִבְחֵי אֱלוהִים, הַיְנוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה

הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה. כַּנַּ"ל

 

 

עוד מנגנון הגנה של הגוף שנועד "לשמור" עלינו מפני עליית החמצן והחיות והסכנה שיתעוררו כל החוויות שהחבאנו כל חיינו  הוא פשוט כיבוי יזום של המערכת כדי שלא נמשיך בתהליך "הרסני"  זה  .  מה שקורה לכל מי שבד"כ מנסה לנשום לבד בבית לפני שהוא גומר ל"נקות את האורוות" זה שאחרי שהוא עולה מ20% סטנדרט של חמצן בדם ל כ 40% שזה פי שניים ממה שהוא רגיל –  אם הוא לא מפחד מהסחרחורות והזרמים –  באיזשהוא שלב הוא פשוט נבלע .  נרדם  .  נעלם .  המערכת פשוט מכבה את עצמה  .   במדה והוא עם מדריך –  המדריך בעדינות לא יתן לא להיעלם אלא להיפך יעזור לו לפתוח אזורים חסומים בגוף ובאישיות כדי להמשיך לנשום אליהם  , לפתוח אותם ,  ועל ידי כך להמשיך את עליית החמצן  ,  עליית החיות  והמשך התעצמות תהליך הבירור הפנימי.

במדה והתהליך נעשה בקבוצה  יש גם "ברוב עם הדרת מלך "  שכולם מעוררים זה את זה  .  נושמים בקצבים משותפים ומאוחדים ואז בקבוצה  יכולים להעלות אחד את השני יחד לרמות חיות גבוהות  .  לצעוק יחד .  לבכות יחד  .  לצחוק יחד.. 

לעתים חלק ממנגנוני ההגנה של האישיות מתחילים להעלות מסכי הגנה בדמות  פחדים  שצפים  .  או פחדים פיזיים  – :  מה יקרה אם אני אשאר תמיד ככה בצורה מכווצת זו ?   ועוד שלל מיני פחדים שתכלית כולם  –  להפסיק את הנשימה והעלאת החיות . 

מסך נפוץ נוסף שעולה להרבה אנשים נושמים אומר  :  "אני לא יכול יותר"  הרגשה כאילו אני לא מסוגל  .  גם מנגנון הגנה זה בדר"כ מצליח רק אם אנו לבד.  אך אם יש מדריך  –  הוא יודע לעבור עם הנושם את המסך הזה ולנשום ישירות אל הפרדיגמה המחשבתית הזו ,  כדי לצלוח אותה ולעבור לשלב הבא.

 

סיום התהליך

בסוף התהליך אנו מתרגלים נשימה הפוכה שנועדה מצד אחד להחזיר CO2  לדם .  אך יחד עם זאת  מרגיעה את המערכת ומאפשרת לנושם לסיים את תהליך התכנסות שלו פנימה עמוד עמוק למימדי הכרה שבד"כ אף פעם לא הכיר בעצמו .  לעתים המעבר יכול להרגיש לאדם כמעין מיתה ולכן לעתים הנושם קופץ בבהלה כאשר הוא פתאום "נפרד"  מ"עצמו" המוכר .  כאן גם יש תפקיד למדריך להיות ליד הנושם ולעזור לו להיפרד ללא חשש ולהסכים לעבור למצב הכרה אחר .

במצב ההכרה הרגוע והמכונס אליו מגיע הנושם יש להרבה אנשים חוויות רוחניות עליונות מאד שם כל אחד חווה את עצם נשמתו ואת החיבור ל"אחד" שבתוכו בצורה שונה . 

נודע בשערים בעלה  :  לכל חד לפום מה דמשער בליביה .

 

גם במדה ונושמים  בזוגות או בקבוצה  ,  לאחר תהליך הנשימות כל המערכת הרגשית פתוחה מאד !

יש לנושם בד"כ צורך עז לשתף את המדריך או את הזוג או את שאר חברי הקבוצה בחוויות שהוא עבר ובכל הדברים שעלו לו בזמן התהליך.  לפעמים הנושמים פתאום נזכרים בחוויות שהם עברו בעבר הרחוק מאד ו"לכאורה"  נשכחו מהם כל השנים  .  הדיבור על החוויה מאד חשוב כדי לאפשר לחוויה לצאת ולנפש לעכל אותה.   יש לשמור מאד על אחוה וכבוד הדדי בזמן זה שכולם מאד פתוחים רגשית ונפשית וההגנות הוסרו כדי לא לפגוע אחד בשני.

חשוב מאד גם בזמן התהליך וגם בזמן הסיכום לא לנסות "להסביר" או "לנתח"  או להיכנס לכ טוען ונטען  עם כל מה שעולה  .  לזרוק את השכל לגמרי ורק לתת לחוויות לצוף ולהתבונן בהם. לנשום עם מה שעולה ולהתבונן בו . לפעמים החוויה תצא יחד עם זכרון של מה שהיה  ,  ולפעמים החוויה תצא רק כחוויה רגשית מבלי זכרון המלווה אליה .  גם פה אין ענין להיכנס ולחפור  .  רק לנשום ולהתבונן במה שיוצא בלי שיפוט  טובלי ניתוח .  להשאיר את השכל מחוץ למשחק  . אנו עוסקים רק בשחרור החוויות הרגשיות המאוחסנות בחדרים הפנימיים  כדי שנוכל לנקות ולשחרר הכל עד שנוכל להגיע לביטול המוחלט המוזכר בתורה נב .  ודרך ביטול זה  לתכלית הבריאה  –  להתכלל בבורא ברוך הוא.

 

 

 

 

 

 

בלבבי משכן אבנה  –   הרב איתמר שוורץ .  מתוך מאמר על חודש מרחשון – חוש הריח

ומתוכו על עבודת הנשימה:

חוש הריח – הכלי להכנס אל עולם הפנימי של הנשמה

נחזור לעיקר הסוגייא שלנו השתא שהיא חוש הריח.

חוש הריח נותן לאדם אפשרות להרגיש גם את מה שלא ניכר ונראה בחיצוניות. מכח חוש הריח האדם יכול לבקוע לעולם פנימי. כל מי שיש לו נשמה באפו, והוא לא טרוד לגמרי לגמרי בעולם החומר, אז יש לו בנפשו קול פנימי, תביעה פנימית, שתובעת ממנו לנסות לחיות עולם פנימי. אבל את העולם הזה לא רואים, את העולם הזה לא שומעים על דרך כלל, את העולם הזה אי אפשר למשש. חוש הריח נותן לבן אדם להרגיש דבר שגם שהוא כבר היה והסתלק – עדיין אנחנו יכולים להרגיש אותו.

חז"ל הקדושים מלמדים אותנו 'איזהו חוש שהנשמה נהנית ממנו? זה חוש הריח'. מדוע הנשמה נהנית מחוש הריח? כי חוש הריח נותן את האפשרות להיכנס לעולם של רוחניות שהגשמיות לא דבק בו. הוא נותן את האפשרות לחיות בעולם פנימי שהממשות של החומר לא מתגלה בו ואיננה מורידה ומשפילה אותו למציאות של חומר. על מנת שנוכל לגלות את העולם הפנימי שלנו, את החיים הפנימיים שלנו- מכח חוש הריח אפשר לפתוח עולם פנימי.

החיצוניות והפנימיות של חוש הריח

חוש הריח עצמו יש בו אופן של תפיסה חיצונית, ואופן של תפיסה פנימית.

התפיסה החיצונית של חוש הריח שבה ג"כ השתמשו רבותינו שהם היו מרבים להריח בדברים קדושים, כגון להריח הדסים וכדו', אבל זה החיצוניות. מהו המהות הפנימית של חוש הריח?

חוש הריח הפנימי שבאדם, כל דבר ודבר בבריאה בנוי שבשורש שלו הוא רוחני, אבל הוא התגשם ונעשה גשמיות. השורש הרוחני שלו, על אף שהוא לא נגלה כאן, הדבר נעשה ממנו גשמיות. אבל חוש הריח יכול להריח את הדבר שהיה וכבר נסתלק, אז כל דבר שנראה לנגד העיניים גשמי- חוש הריח מרגיש את הכח הרוחני שנמצא בתוכו. חוש הריח נותן לאדם שכל דבר שנראה לנגד העיניים גשמיות, אנחנו נמצאים בעולם של חומר שרואים בו את החומריות, חוש הריח מכניס את האדם לעולם שמה שבחוץ נראה כגשמיות.

חוש הריח מכניס אותו לעולם פנימי שהוא עולם של רוחני. השאלה רק איך עושים את זה.

כח הנשימה

בכללות, יש שני חלקים שמתגלים באף, בחוטם שבאדם: כח אחד שמתגלה באף בחוטם זה חוש הריח, והכח השני שמתגלה באף זהו הכח של הנשימה('כל אשר רוח נשמה חיים באפיו, 'ויפח באפיו נשמת חיים'.) אלו הם שני הכוחות שמתגלים באף, בחוטם שבאדם.

חז"ל הקדושים מלמדים אותנו, 'כל הנשמה תהלל יה', שהאדם צריך להלל את הקב"ה על כל נשימה ונשימה. אז הוא צריך להרגיש כל נשימה ונשימה. אם הוא לא מרגיש כל נשימה ונשימה, איך יתכן שהוא יודה על כל נשימה ונשימה? לאחר עשר נשימות יחד הוא יודה, אבל הוא לא מודה על כל נשימה ונשימה. רק אדם שמרגיש כל נשימה ונשימה, יכול להודות על כל נשימה ונשימה.

איך האדם יכול להרגיש כל נשימה ונשימה? כאשר האדם לוקח לעצמו זמן ומפנה אותו, ויושב בשקט, ונושם, מתוך רגעת עצמית והוא שם את ליבו להרגיש את נשימתו, ולהקשיב לאט לאט להנשימות – הוא מרגיש כל נשימה ונשימה שהוא חושב. אם האדם טרוד, הן במחשבתו וק"ו במעשיו, אז הוא לא יכול להרגיש כל נשימה ונשימה, אבל כשהאדם מפנה לעצמו זמן, אפילו חמש דקות ביום, אפילו שלוש דקות ביום, והוא מנסה להיות מודע לכל נשימה ונשמיה שהוא נושם- לא רק שהוא יידע שהוא נושם, אלא הוא יתחיל להרגיש פנימיות בתוך כל נשימה ונשימה.

כל זמן שהאדם לא פינה לעצמו זמן לישב בשקט ולהתבונן ולהרגיש את נשימותיו, אז הוא מסתכל על הנשימות כאל אחת מהתנועות. הוא יכול להזיז את ידיו, הוא יכול להזיז את רגליו, הוא יכול להניע את עיניו, והוא יכול לנענע את ראשו, ובאותו משקל הוא סובר שהוא יכול גם לנשום. אבל כאשר האדם מייחד לעצמו זמן של שקט, כמו שנתבאר בראשית הדברים, והוא יושב ונושם מתוך רוגע ומתוך שלווה, והוא מתבונן בנשימתו- הוא יגלה שיש פנימיות בכל נשימה ונשימה.

יש הרבה בני אדם, ובפרט בדור האחרון שלקחו הרבה מדברי חכמי אומות העולם, ומשתמשים בעיקר בנשימות לצורך לפלוט את הרעלים השליליים שבגוף, ועל מנת לקלוט לתוך הגוף כוחות חדשים רעננים. אבל זה החיצוניות של הנשימה. רבותינו למדו אותנו פנים הרבה יותר פנימיות בעולם הנשימה. כשאנחנו מדברים שהאדם ישב בהשקט וינשום וירגיש את נשימתו, אין כוונתינו לדרך שעיקרה באה מחכמי אומות העולם, אלא בדרך שינקו בה רבותינו ולימדו אותה לדורות.

כאשר האדם יושב ונושם- כח הנשימה הוא בעצם מציאות החיים 'ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש לחיה'- שם מונח מקור החיים. כאשר האדם נושם מתוך שקט ומתוך הקשבה עמוקה לנשימותיו, הוא מתחיל להכיר ולהרגיש תפיסה אחרת ופנימי, לכל המציאות שנקראת חיים.

נסביר את הדברים. האדם רואה, האדם שומע, האדם מדבר, האדם עושה עוד הרבה דברים. כל שורש הקלקולים שבבריאה נעוץ בכך שהאדם רחוק מעצמו ורחוק מבוראו. רוב המעשים שנעשים בעולם נעשים אצל האדם שהם רחוקים ממנו עצמו, וק"ו מהקב"ה. כאשר האדם מתרגל לנשום נשמיות עמוקות, מתוך הקשבה פנימית לנשימותיו, הוא צריך להכניס את הנשימה למקום העמוק ביותר בתוכו, ולפלוט את הנשימה שהוא הכניס לתוכו, מאותו מקום עמוק שאליו הוא הגיע. לאט לאט, האדם מתחדד להיכנס עוד פנים, עוד פנים, ועוד פנים.

אנחנו יכולים לנסות את זה למעשה. כאשר האדם ממשש דבר, זה נעשה בחיצוניות. אבל כאשר הוא מריח דבר- הוא מריח אותו עמוק אל תוכו. כאשר האדם נושם  – צריך לנסות את זה למעשה ממש – יכול להרגיש שזה נכנס עוד יותר עמוק אל תוכו, ועוד יותר עמוק אל תוכו. להרגיל את עצמו בהדרגה, לאט לאט, לנשום יותר עמוק, ויותר עמוק .

זה כח נפלא עד למאוד שנתן הקב"ה לבריותיו. הוא דבר גשמי, שהאדם נושם ונושף זה בגשמיות, אבל זה חוש שהנשמה נהנית ממנו, ומתגלה בו הכח שהוא יכול לבקוע לתוכו יותר עמוק. מי שמרגיל את עצמו ליישב בשקט ולנשום נשימות עמוקות, – זה פותח בפניו פתח גדול מאוד להיכנס למקומות יותר עמוקים בנפש.

העבודה של האדם כמו שהוזכר וכידוע, היא להיכנס לעולם פנימי, לחיות חיי פנים, לחיות חיי לב, לחיות עומק הנשמה. כח הנשימה שהקב"ה נתן לאדם הוא אחד מהכוחות הנפלאים שדרכו האדם יכול להגיע לשם.

כמובן שאצל גברים, העיקר הוא תלמוד תורה וקיום מצוות, ובנשים העיקר הוא מקיום מצוות צניעות, והצד השווה שבכולם יש עבודה אמיתית על מידותיו של האדם, שע"י כן הוא מטהר את לבבו והוסר המסך המבדיל, וע"י כן אפשר להיכנס לפנימיות הלב. אבל עוד כח נפלא מאוד כאשר הוא משתתף עם שאר הכוחות שהוזכרו (ולא חס ושלום לעצמו), מתוך אותו שיתוף ניתן כח באדם, הנשימה להרגיש מקום פנימי יותר.

בהתחלה זה יותר בגוף, אבל אם האדם עושה את זה עם הקשבה פנימית, ועם ריכוז עמוק ועם חדירה דקה ומדוייקת, פתאום ירגיש שהוא נכנס למקומות עמוקים שהוא מעולם לא הכיר בתוך עצמו.

כל אחת מהעצות בעבודת ה' היא לא שווה כל נפש. יש בני אדם שיותר נוטים לעבודה שהזכרנו השתא עכשיו, ויש בני אדם שנוטים פחות לאותה עבודה. אבל לאלו שנוטים לאותה עבודה- העבודה הזאת יכולה להיות עבורם פתח גדול מאוד מאוד, על מנת להיכנס לעולם הפנימי שבתוך עצמו. זוהי התחלה של עבודה שמתחילה מהמקום הגשמי ממש, ולאט לאט נכנסת למקום הגשמי העמוק יותר שבלב, ולאט לאט נכנסת למקום העמוק ביותר הרוחני שבאדם. זה כח נפלא שנקרא "רוח חיים", הבוקע להרוח שבלב.

זהירות

העבודה הזו, ראשית, צריך להדגיש ולהזהיר, שהיא צריכה שהיא תיעשה מתוך יישוב דעת, במתינות ובהדרגה מאוד. אם האדם ינסה לנשום הרבה מאוד ולהחדיר את זה עמוק מאוד אל תוכו, הוא יכול להגיע חס ושלום לסכנה בגשמיות, וגם לסכנה ברוחניות. כל המהלך צריך שייעשה מתוך שקט, מתוך רוגע, מתוך נעימות, לא מתוך לחץ ורצון לפגוע פנימה. צריך שיהא מתוך  תוקף והתלהטות, אלא דייקא מתוך שלווה ורצון שקט, עמוק, דק, וחודר. (הדברים צריכים שייעשו הרבה מאוד מתוך מתינות וזהירות, כי האפשרות לבוא לידי תקלה במהלך הזה הוא קרוב מאוד.)

ננסה עכשיו בס"ד לצייר את הדברים יותר קרובים למעשה. על אף שהדברים הם דקים מאוד, אבל ננסה בס"ד עד כמה שניתן, לדקדק בדברים.

שלב ראשון – מודעות לנשימה רגילה

ראשית, צריך להרגיל את הנפש לנשום נשימות רגילות, ולהיות מודע לאותם נשימות, ולא לפעול שום פעולה מחודשת בנשימות מעבר להרגל. אלא רק להיות מודע לנשימות הרגילות. זהו שלב ראשון: לשבת בכל יום כמה דקות לנשום כרגיל, ולהיות מודע לאותם נשימות.

שלב שני – נשימה עמוקה

כשהאדם מרגיש שהמודעות שלו לנשימות הרגילות הפכה להיות טבעית, ולא שהוא צריך לעורר את הדבר אלא באופן טבעי הוא מודע לנשימותיו, עכשיו יש מהלך נוסף יותר: לנסות להתחיל לנשום מעט יותר עמוק. בפעם הראשונה, לנשום בעומק אחד ולחזור על אותו עומק כמה וכמה פעמים. לאחר שמרגישים שהגיעו לעומק מסויים, וזה כבר הפך להיות טבעי ולא עם מאמץ, מנסים להתאמץ עוד מעט ולנשום למקום יותר עמוק.

עוד פעם, צריך לחזור על התהליך הזה עד כמה שהוא עוד פעם ועוד פעם, עד שמגיעים למקום שהוא בלי מאמץ. לא לנסות לנשום למקום עמוק יותר, רק ללכת בהדרגה איטית מאוד, לנשום יותר עמוק, ולאט לאט, לראות שהגענו לאותו מקום ואין בו מאמץ.

שלב שלישי – להרגיש מקום עמוק בתוך עצמו

כאשר האדם בקע למקום יותר עמוק, חייב להיות, אפילו אם זה לא יהיה באותו רגע, שלאט לאט פתאום הוא יכיר מקום עמוק יותר בתוך עצמו. זה לא רק שהוא נושם למקום יותר עמוק. אם הוא נשם נשימה אמיתית פנימית של עצמו אל תוכו, הרי זה כאדם שנכנס לחדר חדש, אז הוא רואה מה שיש בתוכו. כך כאשר האדם נושם למקום עמוק, יודע בהכרח שהוא יתחיל להכיר מקום עמוק יותר בתוך עצמו. אם הוא לא מכיר מקום עמוק יותר בתוך עצמו, כנראה שהנשימות שלו היו מן השפה ולחוץ ולא עם פנימיותו.

על זה בעומק אמרו חז"ל מה שהוזכר לעיל,"'כל הנשמה תהלל יה" – "על כל נשימה ונשימה". אין כוונת הדבר שכל נשימה שווה לנשימה שקדמה לה, והוא מהלל לקב"ה עוד פעם ועוד פעם אותו דבר. אלא כוונת הדבר שכל נשימה חדשה נגעה במקום עמוק יותר, והיא גילתה אצלו הכרה פנימית יותר בעצמו, ולכן זה מוליד בתוכו הילול חדש לקב"ה על כל נשימה ונשימה.

הנשימה ממקום עמוק יותר צריכה לפתוח אצל האדם צוהר, חלון, פתח, לרוחב גדול יותר של הרגשות והכרות, מחמת שהוא הגיע למקום פנימי יותר. לכן צריך לעשות את הדברים בהדרגה, ולחזור הרבה מאוד פעמים על מנת שדעתו תתיישב שם, ואז הוא מתחיל לפעול עם הלב שלו ממקום עמוק יותר.

'כי כל לבבות דורש הויה'. הקב"ה מבקש, 'תנה בני ליבך לי'. כל אדם ואדם, והמקום העמוק בלב שלשם הוא הגיע, זה הלב שהוא יכול לתת לקב"ה. "תנה ליבך לי". אותו מקום בעומק שהוא נשם אל תוכו, זה המקום העמוק בלב שלשם הוא הגיע, וזה עומק הלב שמכוחו הוא יכול להתפלל, שמכוחו הוא יכול להיטיב לזולתו, ומכוחו הוא יכול לפעול את כל פעולותיו ש"רחמנא ליבא בעי".

יש דרכים רבות איך להגיע לפנימיות הלב, לעומק הלב – ע"י עמל התורה, ע"י תפילה, ע"י תיקון המידות, ועוד ועוד דרכים. אבל אחד מן הדרכים הוא כמו שהתבאר, להרגיל את הנפש לנשום עמוק ולהגיע לאותו מקום פנימי, ולאחר מכן את הפעולות שהוא פועל עם להב הוא פעול אותם מאותו עומק הוא הגיע אליו מהנשימה. מי שירגיל את עצמו לנשום מאותו עומק ולאחר מכן לפעול מתוך אותו עומק, כל החיים מקבלים פנים חדשות של פעולה של עומק של לב.

שלב רביעי – להרגיש ה"אני"

ננסה לצייר את ההמשך של העבודה, על אף שזה פנימי יותר, דק יותר ונעלם יותר.

לאחר שכל אחד ואחת לפי דרכו הגיע למקום עמוק יותר ולמקום עמוק יותר, האדם צריך לבקוע לאט לאט, עד שהוא מרגיש שהוא הגיע לעצם ה"אני", העמוק ביותר שנמצא בתוכו. הוא נושם עמוק עמוק עד עצם האני שלו. שם הנשימה שלו נוגעת בעצמיות של האני, והיא הביאה אותו למקום הפנימי ביותר שנמצא בתוכו.

להגיע למקום כזה של נשימה, לצורה כזו של נשימה, צריך הרבה עבודה של הדרגה קודם לכן, הרבה התלמדות, הרבה עמל, אבל בצורה של רוגע  ושלוה. אבל בעיקר הרבה טהרה והרבה קדושה, שאז הלב פתוח יותר, ויותר קל להגיע לתוכו. ככל שהאדם טהור יותר, נקי יותר וקדוש יותר, אז הלב שלו הוא יותר רך, יותר "לב בשר" ופחות "לב אבן", ואז הנשימות באופן טבעי יותר קל לבקוע ולחדור למקום העמוק ביותר בתוכו.

שלב חמישי – להכיר גילוי הקב"ה בתוך עצמו

אנחנו צועדים בס"ד עוד שלב נוסף, על אף שגם כאן זה מאוד מאוד עמוק ודק. השלב הנוסף הוא לנשום עוד יותר עמוק ולהגיע למציאותו ית', שנאמר בה 'ושכנתי בתוכם' – 'בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך ליבו של כל אחד ואחד'. שם האדם מגיע למקום הנשימה העמוק ביותר של 'ויפח באפיו נשמת חיים', 'מאן דנפח בתוכו נפח', וכשהוא נופח מכח עומק הנפיחה שנפח בו הקב"ה, הוא נוגע בגילוי הקב"ה שנמצא בלבבו. זוהי הנשימה העמוקה ביותר שיהודי יכול לנשום.

דרך התורה איך להשתמש בכח הנשימה, בניגוד לדרכי אומות העולם

חלק מן הסיבה שנכנסנו להסביר את הדברים, זה מחמת שהרבה מאוד בני אדם משתמשים בצורה של נשימות שינקו באומות העולם. נסינו לצייר את אחת מהצורות שמבוארים בדברי רבותינו על מנת להגיע מכח הנשימות למקום הטהור, למקום הנקי, לעצם האני הפנימי של האדם, שעליו נאמר 'אלוהי נשמה שנתת בי טהורה היא', ויתר על כן להגיע מכח הנשימה הזאת למי שאמר והיה העולם, 'מאן שנפח מתוכו נפח', 'ויפח באפיו נשמת חיים'.

כח הנשימה הוא אחת מדרכי עבודת ה'

הדברים שנאמרו בס"ד הם לא רעיונות, אלא הם דרך חיים פנימית איך להגיע לעולם פנימי, איך להגיע לעומק נשמתו של האדם, ואיך להגיע למי שאמר והיה העולם. אלו הם דברים שצריכים הרבה מאוד התלמדות, יגיעה, עמל, קביעות, טהרה וקדושה וסיעתא דשמייא, להצליח בהם. יזכה אותנו בעזר ה' הבורא ית"ש שנזכה לחפוץ להיכנס לעולם פנימי, להשתוקק לעולם פנימי ולבחור לפחות אחד מן הדרכים שמביאים את האדם לעולם פנימי.

להדגיש רק נקודה אחת: הדרך שנאמרה היא אחת מן הדרכים בלבד לעבוד את הקב"ה. יש עוד הרבה דרכים אמיתיות ונכונותוכל אדם ואדם צריך לבחור לעצמו את אחת מדברי רבותינו הקרובים יותר לליבו. לא נאמר הדברים באופן שכל אדם חייב לעשות חס ושלום דווקא בדרך הזו. רק מי שהדרך הזו קרובה לליבו יכול להשתמש בה.

הצד השווה בכולם, שכולם צריכים להגיע לעולם פנימי, לחיים פנימיים, לעצם האני שלהם ולהכיר בשלימות את בוראם.

שאלות ותשובות עם הרב

שאלה: מה שהרב דיבר להתמקד על הנשימות, האם זה קשור לחוש הריח, או שזה בנפרד? מה השייכות של כח הנשימה לחוש הריח? האם משום ששניהם באים מהאף? איך זה קשור?

הרב: שאלה נכונה מאוד. חוש הריח פותח באדם את הכח שבאף, וע"י כן הוא יכול לפתוח גם את חוש הנשימות. לפני שמתחילים לנשום, אפשר להריח דבר קדוש, כמו אתרוג של סוכות, או בשמים שעשו עליהם הבדלה, וע"י כן זה פותח את מקום החוטם, ואז נכנסים עמוק יותר לחוש הריח, ומחוש הריח לנשימה. חוש הריח זה הפתח איך להיכנס לנשימה. הריח נמצא כאן בעולם, ודרכו אני פותח את החוטם, ואז אני נכנס לעולם הפנימי של הנשימות. רצוי מאוד להתחיל בחוש הריח וע"י כן להיכנס לנשימות.

שאלה: כשמתרכזים על הנשימות ומתחילים להרגיש יותר חיבור ויותר רגוע – איך אפשר לדעת אם זה דמיון או שזה באמת שבקעו למקום יותר פנימי?

הרב: בדרך כלל אין דמיון גמור, ואין נקודה אמיתית גמור. כל דבר מורכב מדמיון ודבר אמיתי, ותמיד צריך להבין שיש חלק שהוא דמיון, ויש חלק שהוא אמיתי, ולנסות לזכך את הדבר ולדייק אותו.

שאלה: לאנשים שעדיין לא התרגלו לעבודה להכיר את עצמם, איך הם יכולים לדעת בכלל אם זה דמיון או לא?

הרב: איפה שהם מרגישים משהו יותר עמוק, זה כבר פתיחה פנימית. אדם שלא התרגל בכלל לעבוד, אז הוא התרגל להרגיש דברים עמוקים רק כשיש לו כאב או שמחה. עצם זה שמתרגלים לחיות במקום יותר עמוק, זה כבר סוג של פתח.

שאלה: בחוש הריח שמוצאים בהבדלה שמריחים, וכן בקטורת שבבית המקדש שעשו קטורת,  מה המשמעות הרוחנית בזה?

הרב: כל דבר שהופכים אותו מגשמיות לרוחניות –הדוגמא הברורה זה קרבנות- זה "אישה לריח ניחוח לה'", הריח שהוא מריח את השורש הרוחני של הדבר, לפני שהוא מתגשם, או לאחר שהוא התגשם וחזר לשורשו.

שאלה: א) כמה זמן ביום להקדיש לזה? ב) אחרי שכבר עברו את השלב הראשון ואוחזים בשלב השני- האם כל יום לחזר לשלב הראשון ולהמשיך לשלב השני, או שאפשר להתחיל בשלב השני מיד?

הרב: כמה זמן ביום, בתתחלה, לא יותר משלוש חמש דקות. ההמשך, זה תלוי במדריגת האדם, כל זמן שהוא עושה את הדברים בצורה הנכונה. לא יעבור את החצי שעה בשום אופן. האם להתחיל זה כל יום מההתחלת היום – מי שיש לו זמן, בוודאי ראוי.

שאלה: אם רגילים כבר לזה, האם צריך ללכת יותר מהר מהשלב הראשון?

הרב: כן. אבל צריך להיות שכל נקודה שמרגישים אותה.

שאלה: בשלב ההתחלתי, מה לחשוב כשנושמים? מה בדיוק לחשוב?

הרב: השלב הראשון הוא לא לחשוב עליו, רק להיות מודע לעצם הנשימות.

שאלה: ולפנות את כל המחשבות מכל דבר אחר?

הרב: השקטה, ולנסות רק להיות מודע לעצם הנשימה, לאחר מכן לנסות לחשוב למקום עמוק יותר.

שאלה: כשעושים את זה, מה בדיוק באיזה מצב צריך להיות? לשבת? עיניים סגורות?

הרבבמצב שהאדם הכי רגוע. כל אחד לפי עניינו.

שאלה: הרב אמר שהגוים גם יש להם מהלכים בזה, א"כ מה בדיוק לא לעשות? כבר שמענו מהלכים אחרים. למה הרב התכוון, לא כמו הדרך של הגויים? מה בדיוק לא לעשות?

הרב: המטרה ראשית כל היא, לא על מנת להוציא רעלים מן הגוף ולהכניס נקודות נקיות. גם אם האדם כבר רוצה להכניס נקודות נקיות, אז הוא צריך לקחת מחשבות של קדושה ולחשוב שהם נכנסות לתוכו ועוטפות את גופו וכדומה. אבל גם זה הצד היותר רחוק. לפחות לקחת או נקודה באמונה או פסוק או נקודה כזו ולהשתמש איתה. אבל סתם לקחת שיש "אור" נכנס בתוכו ומנקה אותו, אז ח"ו זה דרך מנותקת, והנקודה העקרונית שאליה חתרנו מההתחלה היא שהאדם יבין שהמטרה היא שהאדם יגיע לקב"ה שנמצא בעומק נפשו. זה לא שהוא עובד עם עצמו ונמצא עם עצמו וחי לעצמו ומנקה את עצמו. אלא הוא מתחיל להיכנס בלבבו, ו"סוף מעשה במחשבה תחילה" – על מנת להגיע בסוף למקום האחרון, שזה הקב"ה. ככל שהאדם פנימי יותר, אז הוא מכיר שעצם הנשימות שהוא נושם זה מה שהקב"ה גופא נותן בו את הכח לנשום. אבל גם בתחילת הדרך ה"סוף מעשה במחשבה תחילה" זה להגיע למקום העמוק ביותר, שזה הקב"ה שנמצא בתוכו.

אפשר לנסות רק לחדור למקום ואפשר לצרף לזה מחשבה של קדושה מסויימת שנכנס לתוכו ונכנסית עוד יותר ועוד יותר, וגם אפשר להשתמש בסוף שזה מנקה אותו, אבל סתם לחשוב שאני נושם ומנקה אותו, זה כמעט עבודה זרה.

שאלההרב אומר שיש להוסיף את המחשבה הזו לפני שנושמים?

הרב: אפשר להוסיף כזו מחשבה זה, מבחוץ פנימה. הדרך שאנחנו אמרנו זה דרך שלהגיע לפנים, לא מצד החוץ, אבל להשתמש או בפסוק או ביסוד מסויים של אמונה על מנת לנקות, ולא סתם שנכנס כח לתוכי. "נכנס כח לתוכי" זה מקצץ בנטיעות, זה מעין עבודה זרה, זה דרך שלקחו מאומות העולם. לא סתם הארכת – אני יודע שאנשים משתמשים בזה.

שאלה: ככה, הנשים עובדות להתלמד להיות "לבד", ופתאום הכנסת את המחשבה הזאת שהיא רוצה להתרכז על הנשימות – האם זה סתירה לעבודה של להיות "לבד", או שזה לא סתירה ל"לבד"?

הרב: זה מהלך בתוך ה"לבד". יש עבודה כללית להיות "לבד", ומה עושים בתוך ה"לבד"? חלק מהעבודה בתוך ה"לבד", זה להתרכז על הנשימות.

שאלה: אם עושים התבודדות כל יום ומדברים עם הקב"ה כל יום, אז העבודה הזאת של נשימות במקום התבודדות, או חוץ מהתבודדות?

הרב: ודאי שזה עבודה חוץ מהתבודדות.

שואל: האם כדאי לעשות את זה לפני או אחרי ההתבודדות?

הרב: לא נפק"מ לפני או אחרי, רק צריך להבין שכמו שאוכלים וישינים ומתפללים הם ענינים שונים, גם העבודה להרגיש הנשימות הוא עבודה לגמרי שונה מהתבודדות.

שאלה: אם הרב יכול להסביר יותר איך להבין שבוקעים שהגיעו למקום פנימי. מה הפירוש שמגיעים ל"מקום יותר פנימי"? מרגישים יותר רגוע? מרגישים יותר מחובר?

הרב: כשהאדם מגיע לתוך הים, איך הוא יודע שהוא הגיע למקום יותר פנימי? כי הגוף מרגיש שמגיע למקום יותר גבוה. כמו כן האדם יכול להרגיש שזה מקום יותר פנימי בתוך עצמו, כמו אדם תוחב אצבע לתוך צמר גפן. הוא מרגיש שזה יותר פנימי, וודאי שהוא לא מרגיש כל תנועה. השאלה הזו נובעת רק לפני שמרגישים שהוא נכנס פנימה יותר אל תוך עצמו. אם האדם מרגיש שהוא נכנס יותר עמוק אל תוך עצמו,  אין מקום לשאלה זו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רוצים לקבל חוברת הכנה לסדנא? צרו איתי קשר או השאירו פרטים ואשמח לחזור אליכם

050-2156072